החלטה בתיק רע"א 7893/05

א.        בקשות לעיכוב ביצוע ולמתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת שטופמן) מיום 28.7.05 בבר"ע 2226/05, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב (הרשם צ'כנוביץ) מיום 20.6.05 לפיה לא יעוכב הליך פינוים מדירתם במסגרת כינוס נכסים.

ב.        ביום 27.1.1999 חתמו המבקשים 2-1 (להלן: "המבקשים") על חוזה למכירת זכויותיהם בדירת מגוריהם לבנם, מבקש מס' 3 (להלן: "הבן"), בתמורה לסך בשקלים השווה ערך ל-300,000 $. לשם פרעון החוב, נטל הבן לעת ההיא הלוואה מהמשיב מס' 1 (להלן: "הבנק") ע"ס 800,000 ש"ח, ואלה שולמו על ידי הבנק בשלושה ראשים: שיק בסך 306,000 ש"ח לפקודת המבקשים. שיק בסך 417,600 ש"ח לפקודת הבנק, לפדיון משכנתא אשר רבצה על הדירה לחובת המבקשים, וזיכוי חשבונה של עורכת דין שטיפלה בתיק בסכום של 76,400 ש"ח (לגבי סכום אחרון זה ישנן טענות למבקשים). זאת, לאחר שהבן שילם למבקשים את יתרת הסכום עד לסך של 800,000 ש"ח, והמבקשים אישרו זאת בכתובים (מכתב מ-8.2.99); נרשם משכון על זכויותיו של הבן. זכויות החכירה בנכס נותרו רשומות על שם המבקשים.

ג.        (1)    משלא עמד הבן בתשלום המשכנתא, נפתח תיק הוצאה לפועל על ידי הבנק, לשם מימושה של הדירה. ביום 31.5.2004 הוחלט על ידי ראש ההוצאה לפועל  למנות את המשיב מס' 2 ככונס הנכסים על הדירה, לצורך מכירתה, והוא חתם על חוזה מכר עם המשיבים 3 ו-4 ביום 26.12.04. כעבור זמן קצר, בינואר 2005, הגיעו הכונס והחייב-הבן להסדר דיוני, אשר גם המבקשים הם צד לו, כפי שיתואר בהמשך, וזה נוסחו כפי שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל:

" בקשה למתן תוקף להסדר דיוני - ינואר 2005

הצדדים מבקשים מראש ההוצל"פ ליתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני (הנוסף) אליו הגיעו ולרשום לפניו את הצהרות הצדדים כדלקמן:

להלן ההצהרות וההסדר:

1.         כונס הנכסים חתם עם מלייב אברהם ת.ז 309129237 ו- מלייב מירה ת.ז 309129252 על חוזה מכר (על תנאי שראש ההוצל"פ יאשרו) למכירת הדירה הידוע כגוש 4354 חלקה 58 (39) (להלן: "הדירה") במחיר של 158,000$ (להלן: "הקונה על תנאי").

2.         לחייב מוקנית זכות להציע קונה חלופי שירכוש את הדירה רק במחיר הגבוה מ- 158,000$ (להלן: "המציע הנוסף") עד ליום 20.4.05 בלבד.

3.         במקרה שיוצע מציע נוסף בתנאים הנקובים בסעיף 2 לעיל תערך במשרדי כונס הנכסים התמחרות בין המציע הנוסף לבין הקונה על תנאי וזה שיציע בסופה של התמחרות את המחיר הגבוה יותר יוכרז כקונה הדירה, במחיר הסופי שהציע.

4.         אם לא יוצע מציע נוסף ע"י החייב כאמור במדוייק בסעיף 2 לעיל יוכרז ביום 20.4.05 הקונה על תנאי כרוכש הדירה במחיר 158,000$.

5.         החייב חוזר בו מבקשתו שהוגשה לתיק זה בנוגע לשווי הדירה ובהתקיים הסיכומים הנקובים לעיל מסיר הוא באופן בלתי חוזר, את התנגדותו לאישור המכר לקונה על תנאי במחיר של 158,000$.

6.         במקרה שיוכרז קונה עד ליום 20.4.05 בהתאם לאמור בסעיפים 2, 3 ו- 4 לעיל, התחייב החייב למסור את החזקה בדירה עד ליום 1.5.05 לכונס הנכסים.

7.         אם מכל סיבה שהיא לא יוכרז קונה עד ליום 20.4.05, אזי יורשה כונס הנכסים להציע קונה מטעמו ואז החייב מתחייב לפנות את הדירה בתוך 15 ימים מיום שיודיע כונס הנכסים לב"כ החייב כי חתם על  חוזה למכירת הדירה.

8.         הצדדים עותרים במשותף לכך שראש ההוצל"פ יתן צו פינוי כנגד החייב ו/או מי מטעמו המחזיק בדירה ליום 1.5.05, או למועד אחר שאחרי 1.5.05, וכי כונס הנכסים יורשה לעשות שימוש בצו הפינוי רק אם החייב לא יפנה את הדירה כאמור בסעיף 6 או 7 לעיל."

           על האמור חתמו בא כוח הבן דאז מזה וכונס הנכסים מזה; המבקשים, הבן ורעייתו חתמו באותו עמוד מתחת לשורה שזו לשונה: "אנו הח"מ מאשרים את האמור לעיל ומתחייבים לפעול על פיהם". ההסדר קיבל תוקף של החלטה על-ידי ראש ההוצאה לפועל (כוכבה לוי) ביום 13.1.05; בהחלטה כונה על-ידיה בשם "הסכם הפשרה", וכך כינהו גם בית המשפט המחוזי, וכך יכונה לשם הנוחות להלן.   

           (2)    משלא נמצא קונה לדירה על פי ההסדר, אישר ראש ההוצאה לפועל, ביום 26.4.2005, את מכירת הדירה לידי משיבים מס' 3 ו-4, בתמורה לסך של 158,000 $. ביום 14.6.2005 פנו המבקשים בבקשה להבהרת ההחלטה בדבר הפינוי, בטענה שאינה חלה עליהם. ביום 20.6.2005 דחה ראש ההוצאה לפועל (א' צ'כנוביץ) את בקשת המבקשים לעיכוב הליכי הפינוי, "מהנימוקים שפורטו בתגובת כונס הנכסים". בנימוקים אלה נטענו, בין השאר, מניעות הנובעת מהסכם הפשרה; קבלת תמורה מלאה בעבור הדירה על-ידי המבקשים; חוסר רלבנטיות של הלכת רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן, פ"ד נ"ו(5) 593; שיהוי ועוד.  

           (3)    על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי, ועמה בקשה לעיכוב הליך הפינוי.

           (4)    בית המשפט המחוזי (השופטת שטופמן) קבע כי הליכי הפינוי יעוכבו עד למועד הדיון שנקבע בסמוך, כנגד הפקדה. הדיון קוים ביום 17.7.05, ויצוין כי בו הביע המשיב - בין השאר - נכונות לשמור את הסך 76,400 ש"ח ששולם לעורכת הדין בשעתו, כדי לאפשר למבקשים להגיש תביעה לגביו. ביום 28.7.05 ניתן פסק הדין: הבקשה נידונה כערעור, והערעור נדחה. נומק, כי המדובר בשתי עיסקאות הקשורות אהדדי - הסכם להעברת זכויות חכירה בין המבקשים לבנם, ושיעבוד זכויותיו האובליגטריות של הבן לטובת הבנק המלווה. דירת המבקשים מושכנה כערובה לחיובו של הבן, ועל כן דין המבקשים - לשיטת בית המשפט - כדין ערב לחיוב, אשר ניתן להיפרע ממנו באמצעות מימוש המשכון, מכוח סעיף 12 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967. בית המשפט המחוזי אף לא קיבל את טענת המבקשים שקמה להם הזכות לביטול החוזה, שכן  החוזה לא בוטל תוך פרק זמן סביר מהמועד בו נודע להם על עילת הביטול, אף לשיטתם. באשר לטענת המבקשים לפיה אין בידי הבנק לממש את נכס המשכנתא מבלי שצורפו הם כצדדים להליך הכינוס, כפי שהחליט בשעתו ראש ההוצאה לפועל, קבע בית המשפט כי אכן לא צורפו - אך משחתמו על הסכם הפשרה בפני ראש ההוצאה לפועל, רשאי היה הכונס לסבור כי בחתימתם גלום ויתור על הצורך לצרפם כחייבים בתיק ההוצאה לפועל; הסכם הפשרה הוחל עליהם ישירות. למעלה מן הצורך סבר בית המשפט, כי חל הנקבע ברע"א 11913/04 שפרניק נ' טפחות (טרם פורסמה). בית המשפט סבר, כי המערערים נוהגים בחוסר תום לב, נוכח התנהגותם לאחר הסכם הפשרה וניסיונם לעכב את הליכי מימוש הנכס.

           (5)    טענתם המרכזית של המבקשים בבית משפט זה היא, כי  בית המשפט המחוזי חרג בפסיקתו במודע מן ההלכה שפסק בית המשפט בעניין שטיינמץ (השופט אנגלרד), ותחת זאת החיל את הנאמר בפרשת שפרניק אשר אינה הולמת את המקרה שלפנינו, שכן כתב התחייבותם כלפי המשיב לא כלל משכון זכויותיהם, ובכל מקרה, משכון זה לא נרשם. מכל מקום, טוענים המבקשים כי האמור בעניין שפרניק בטעות יסודו. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי לא היו צד לתיק ההוצאה לפועל, ומשכך, אין בידי כונס הנכסים לממש את הדירה במסגרת הליך מימוש משכנתא בהוצאה לפועל. זאת ועוד, נטען כי מאחר שהנכס לא הועבר על שם הבן, אין לכונס אפשרות לממש את הנכס, ולא קמה לו זכות לפנותם מדירתם; ולבסוף, מכירת דירתם על ידי כונס הנכסים בטלה משנעשתה ללא סמכות בדין. בבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, שכן עלול להיגרם להם נזק קשה אם לא יינתן הצו הזמני, וכי סיכויי הערעור טובים נוכח חריגתו של בית המשפט מהלכת שטיינמץ. נטענו עוד טענות באשר לתולדות הטיפול בנושא מצד הבנק.